קולות שתמיד איתי

הקריאה הנואשת מ"מפרקת" שלוותה ברעש פגזים מחריש הקפיצה אותי.
"תלם כאן מפרקת, תודיעי לקודקודים שם שישלחו לנו סיוע אווירי. איפה המטוסים שלנו, לעזאזל. תקראי כבר לקודקוד".
"תלם כאן כתובה, יש לנו נפגעים. עולים עלינו מדרום, מבקשים סיוע אווירי".
"תלם, כאן מילאנו, מאות חיילים עולים עלינו מדרום…"
ההתקפה על המעוזים התחדשה, בנוסף להפגזות הכבדות שנשמעו ברקע והמשיכו במלוא העוצמה וללא הפסקה. הם לא יחזיקו שם מעמד, עם הפגזה כזאת כבדה שלא נגמרת. יכתשו אותם שם. נתקפתי בפחד גדול, שהסיוט הזה ייגמר כבר. בשלב הזה חלף בי הרהור שאולי… הסיוע ממטוסי חיל האוויר כבר לא יגיע. ואולי גם שום סיוע בכלל. ומיד פסלתי. לא. לא יכול להיות. קראתי למעוזים, עודדתי והבטחתי עוד פעם אחת, שמארגנים להם תגבורת והמטוסים בדרך. רצתי לחמ"ל ושוב שאלתי איפה המטוסים ולמה הם לא מגיעים.
המבטים שהופנו אלי היו קשים. המח"ט שהיה עסוק בשיחות טלפון לא התייחס והסמח"ט פכר את שפתו התחתונה. משהו קורה כאן. מה הם לא מספרים לי. התחושה היתה קשה. כאילו איזה סוד איגד אותם מולי. "אני לא מבינה, מה קורה כאן? איך זה שאין חיל אוויר?" אמרתי, יותר לעצמי. צלצול טלפון פילח את השקט שהשתרר לרגע, מישהו ענה בשקט, כמעט בלחש. ועוד צלצול ועוד צלצול. וההמולה חזרה כמקודם. לא יכולתי לחזור למעוזים בלי תשובה. מה אני אגיד להם? התעקשתי, ניגשתי לברקו, וכבר חשבתי בעצמי להתקשר ולהודיע לחיל האוויר. שאלתי אם הם יודעים בכלל מה קורה. לחיל האוויר היה קו ישיר במבצעים, על יד הטלפון שהיה כתוב עליו יב"א 11 עמדה יעל הפקידה של המבצעים, בפנים נפולות. לא הבנתי מה קורה. מה אני אגיד להם?
"תגידי להם שהמטוסים בדרך," אמר ברקו ואני התעלמתי מהטון המיואש שבו נאמרו הדברים והרגשתי איך הכעס מתהווה בתוכי. "כבר אמרתי להם אלף פעמים". "אז תגידי עוד פעם," אמר ברקו. "לא! תגיד בעצמך, אתה פוחד לדבר איתם בקשר? למה אתה לא ניגש אליהם? הם מבקשים לדבר עם קודקוד, הם לא רוצים לשמוע אותי. תיגש אתה אליהם, תבטיח להם תגבורת, תבטיח להם מטוסים. אתה תגיד להם שיחזיקו מעמד וימשיכו להילחם עד שימותו".